הוא לא ידע שהמילה כבר קיימת.

שם של פפטיד במעבדה של כהן צריך לעשות שני דברים שאין ביניהם דבר. הוא צריך להתרחב לביטוי שהוא מדויק כימית — המולקולה הנכונה, היחס הנכון למולקולה השכנה הנכונה — ובדיבור, הוא צריך לנחות על מילה שכבר אומרת משהו, בשפה שהכימיה מעולם לא שמעה עליה. SHLP צריך לעמוד על Small Humanin-Like Peptide וגם לצאת נשמע כמו שלעפ. SHMOOSE צריך לאיית Small Human Mitochondrial ORF Over SErine tRNA וגם לצאת נשמע כמו שמוז. אף אילוץ אינו מתכופף למען השני. שניהם צריכים לנחות, בדיוק, בבת אחת.

כהן אינו עושה את העבודה הזאת. הוא בנה את הכלל כדי שסטודנטים ופוסטדוקים יעשו אותה, והוא מחזיק רק בכוח וטו על מה שהם מביאים לו. אף אחד אינו מקצה את חצי היידיש של המשימה לאיש מסוים, ואף אחד אינו בודק אם לאדם המחפש את המילה יש קשר כלשהו לשפה. הדבר היחיד שנבחן הוא אם שני האילוצים נחתו יחד.

״הדרך הטובה ביותר לגרום לי לומר כן,״ אמר כהן, ״היא להגיע עם משהו ממש חמוד.״ זה כל התמריץ שסטודנט צריך. הם ממשיכים לחפש עד שהאילוץ השני ננעל במקומו ליד הראשון, והם לומדים לעשות זאת באותו אופן שכל מחזור חדש למד זאת, ברוב המקרים בלי לפגוש את הסטודנטים שלמדו זאת לפניהם.

כשנים עשר שמות עברו את המסנן הזה עד כה. אחד מהם בא מעמית בלי הכשרה ביידיש ובלי היסטוריה משפחתית בה — טאיוואני-אמריקאי, שגדל באזור המפרץ, שהושיט יד, כשהרגע הגיע, למילה שהוא קלט מיד שנייה פשוט מלהיות בסביבה כל חייו. המילה הייתה MENTSH: אדם שעושה טוב לאחרים, באמינות, בלי צורך שישמרו עליו.

הוא קרא למולקולה על שם מה שהיא נבנתה לעשות — לעזור לאנשים לחיות יותר, בבריאות טובה יותר — וחיפש את המילה שהתאימה. היא כבר הייתה שם, בגודל מדויק למה שמצא, ממתינה בצד הרחוק של שפה שמעולם לא למד למישהו שיבוא לחפש.