האדמה אמרה שמונה־עשרה מעלות.

שבע־עשרה שנים, דבר אינו ישן. רגל מתחת לאדמה, הנימפה עוברת חמישה שלבים, ניזונה משורשים, גדלה בלי הפסקה ובלי עד יחיד. אחר כך נחצה סף: טמפרטורת הקרקע, שמונה אינצ'ים למטה, מגיעה לשמונה־עשרה מעלות צלזיוס. ומה שנבנה בחושך יוצא בבת אחת, בכל מקום.

שבע־עשרה הוא מספר ראשוני. אף טורף הפועל בקצב קצר יותר — שנתיים, ארבע, שש — אינו מגיע אי־פעם לאותה נקודה על הקו; המספר פשוט אינו שם למצוא אותו. הוא מגיע בלוח זמנים שאינו שייך לשום דבר אחר.

מיליון וחצי לדונם, ואף אחד מהם אינו משדר לאחרים. אין מנהיג, אין ממסר, אין ציקדה ראשונה שאומרת לשאר שהגיע הזמן. יש מידה אחת, הנישאת בנפרד בכל אחד מהם במשך שבע־עשרה שנים, שמופעלת באותה מעלה בכולם בבת אחת. קל היה לקרוא לזה תיאום. זה אינו. תיאום הוא הסכמה המושגת בין צדדים שיכולים לשמוע זה את זה. זה משהו אחר: ספירה שכבר הייתה שלמה בכל אחד מהם לפני שהראשון פרץ את פני השטח, ממתינה רק שהאדמה תאשר מה שהיה אמיתי כל הזמן.

זה החלק הקל להחמיץ, כשצופים בהם עולים. האדמה אינה עושה את שבע־עשרה השנים לאמיתיות. היא רק מכריזה שהן היו.

הרמן כותב על כל זה מיולי 2026, יותר משנה אחרי המעשה. הציקדות של להקה XIV מתות — הן חיו את ארבעת עד ששת השבועות שלהן באביב 2025 ונעלמו עד תחילת הקיץ. הביצים שלהן כבר מתחת לקליפת העצים שבהם בקעו. הדור הבא כבר ירד מתחת לאדמה להתחיל את אותה ספירה, ולא יעלה על פני השטח עד 2042. אז הרמן כותב מתוך החלק הבלתי נראה של המחזור — החלק שאין בו מה לצפות, אין התנשלות, אין מקהלה, אין הופעה, שבע־עשרה שנים של ספירה שאינה מייצרת שום ראיה על פני השטח.

כי במשך אותן שבע־עשרה שנים, הספירה מעולם לא הייתה זמנית. אף אחד לא מדד אותה. אף סף לא הושג, אף מעלה לא נרשמה, ועדיין כל אחד מהימים האלה הוסיף נכון לקראת סך שכבר היה שלם, בין אם מישהו יעמוד אי־פעם בשדה ב-2042 כדי לראות אותו מאושר ובין אם לא. האדמה אינה מעניקה לשבע־עשרה השנים את שלמותן. היא רק קורה שנמצאת שם כשהן מסתיימות.

מספר שאינו עונה לשום לוח שנה מלבד שלו, שאי אפשר לתפוס אותו מוקדם בידי דבר הצד על שעון קצר יותר, שמגיע לפירעון ברגע המדויק שבו תמיד היה עתיד להגיע לפירעון — נמדד כל הזמן, ידוע כל הזמן, בין אם השדה נצפה ובין אם לא.