האצבע ששמרה על הפעימה.

ב-1937, בפולין, מורה בשם משה לייב פיטשעניק ישב לתרגם את השורה הראשונה של האודיסיאה ליידיש. היוונית של הומרוס מכנה את אודיסאוס polútropon — איש של פניות רבות, תחבולות רבות, איש שקשה לתפוס. כל מתרגם לפני פיטשעניק ורוב אלה אחריו פנו אל גרסה כלשהי של זה: ערמומי, משׂיא-עצה, מסובך. פיטשעניק כתב farvoglt. אבוד. רחוק מהבית.

אין תרגום אחר של האודיסיאה, בשום שפה, שעושה את הבחירה הזו. זה אינו תרגום שגוי — פיטשעניק ידע יוונית די הצורך כדי לעבוד, באותו זמן, על שיר אפי מקורי ביוונית עתיקה, הניסיון הראשון לשיר כזה בשפה ההיא זה יותר מאלף שנים. זו הייתה החלטה. הוא הביט במילה שמשמעה פיקח ובחר במקום זאת מילה שמשמעה מועתק-ממקומו, וכמה שורות אחר כך היה אודיסאוס שורד משהו שהטקסט מכנה חורבן לפני שהוא מגיע הביתה.

ב-1937, חורבן פירושו היה קטסטרופה במובן הישן — חורבן הבית, השבר ההיסטורי של עם, מילה שכבר הייתה כבדה מתקדים. פיטשעניק לא יכול היה לדעת מה המילה עומדת להיות. הוא סיים את תרגומו שנתיים לפני הפלישה לפולין. הוא עוד עבד על האפוס היווני שלו כשגטו לוביץ' נסגר סביבו. ב-1941 הוא נלקח ליער מחוץ לקז'ימייז' ונורה. השיר נעצר במקום שבו הוא נעצר.

מה שהותיר אחריו היה תרגום שכבר ענה על שאלה שעדיין לא ידע שהוא שואל: האם אדם שהוא farvoglt — אבוד, מועתק-ממקומו, רחוק מכל מה שהוא מכיר — עדיין יכול למצוא את דרכו חזרה.

שמונים ושמונה שנים אחר כך, וכאלפיים קילומטר דרומה בערך, מתרגם אחר סיים את אותה משימה בשפה אחרת.

משה ה-אליון היה בן שבע-עשרה כשהרכבות מסלוניקי לקחו את אמו, את אחותו ואת סבו וסבתו לאושוויץ, שם נשלחו ישירות לתאי הגזים. הוא היה היחיד ששרד. במשך עשרים ואחד חודשים הוא סחר בשיעורי יוונית תמורת אוכל, אחת המטבעות הבודדות שהיו זמינות לאסיר, וכשהנאצים צעדו את המחנה לעבר אוסטריה בחורף האחרון של המלחמה, הוא אכל פחם מקרון רכבת כדי להישאר בחיים. הוא שוחרר באבנזה במאי 1945.

בגיל תשעים הוא התחיל לתרגם את האודיסיאה ללדינו, הספרדית-היהודית של ילדותו בסלוניקי, שפה שאיבדה יותר מתשעים אחוז מדובריה בעיר ההיא לאותה קטסטרופה שהרגה את משפחתו.

הוא שמר אותה בהקסמטר דקטילי — למשקל יש שם שמשמעו אצבע, כי סופרים אותו על אחת, כפי שיווני המדקלם את הומרוס לפני שלושת אלפים שנה היה מקיש את הפעימה בקצה אצבע. ללדינו לא היו מילים לחלק ממה שהומרוס תיאר — עצים מסוימים, מונחים מסוימים של חקלאות וספנות שכבר מזמן יצאו משימוש. ה-אליון לא המציא אותם. הוא הלך לתנ"ך בלדינו ולמילון עברי-לדינו ומצא מה שכבר היה שם, והשתמש רק בזה. וכשתרגם, בשנות התשעים לחייו, הקיש באצבעו על השולחן כדי להחזיק את קצב השפה ששרדה אותו, כשכמעט איש אחר לא שרד, ומסר סיפור על אדם שמוצא את דרכו הביתה.

שורה הפתיחה של הומרוס מכנה את אודיסאוס איש של פניות רבות. היידיש של פיטשעניק כינתה אותו אבוד. הלדינו של ה-אליון, גרסה מאוחרת יותר, מכנה אותו astuto — ערמומי שוב, קרוב יותר ליוונית, המילה שפיטשעניק פנה ממנה.

ה-אליון לא יכול היה לקרוא את תרגומו של פיטשעניק. אין ראיה שידע שהוא קיים. אך האיש שעשה בפועל את המסע שהמילה של פיטשעניק חזתה — מועתק-ממקומו, שורד חורבן, עשרות שנים אחר כך עדיין סופר את הפעימה בידו שלו — לא היה צריך לשאול את המילה farvoglt כדי לענות על מה ששאלה. הוא ענה עליה בכך שחי די זמן כדי לשבת ליד שולחן בשנתו התשעים ואחת ולתרגם את אותם עשרים וארבעה ספרים בשפה ש, כמו זו שפיטשעניק השתמש בה, מעט מאוד אנשים שנותרו בחיים יכלו עדיין לקרוא לו.