קורות מפוחמות מחורבן בית המקדש הראשון נמצאו חתומות תחת טיח שנמס — ומתחת לרצפה שבני הגולה השבים בנו ישירות מעל ההריסות, בכוונה, שבעים שנה לאחר מכן.
בחפירות באתר חניון גבעתי בעיר דוד, בתוך הגן הלאומי סובב חומות ירושלים, חשפו רשות העתיקות ואוניברסיטת תל אביב קורות שקמה עצומות שפוחמו בחורבן בית המקדש הראשון ב-586 לפני הספירה. את החפירה מנהלים במשותף אפרת בוכר (רשות העתיקות) ופרופ' יובל גדות (אוניברסיטת תל אביב). בין העץ המפוחם נמצאו גם קורות מחטניים עם מספר חריג של טבעות צמיחה — חומר שבשילוב עם תיארוך פחמן-14 עשוי לצמצם את מרווחי התיארוך של שכבות ארכאולוגיות בירושלים מכמה מאות שנים לעשר שנים בלבד, לפי ד"ר יוהנה רגב מרשות העתיקות. החופרים מצאו גם שתושבים ששבו מגלות בבל כשבעים שנה לאחר מכן בנו מבנים חדשים ישירות מעל שכבת החורבן במקום לפנות אותה, לפי יפתח שלו, המנהל במשותף את החפירה מטעם רשות העתיקות.
הגג ירד ראשון. כשהבבלים שרפו את בית המקדש הראשון ב-586 לפני הספירה, האש לקחה את הבניין מלמעלה — קורות שקמה שנשאו גג חצר במשך מי יודע כמה עשורים, כולן קרסו פנימה כשהלהבות עברו בהן. אחר כך קרה משהו שאיש מהציתים לא התכוון לו, ואיש מהעומדים בהריסות באותה שנה לא יכול היה להבין כדבר שאינו אובדן מוחלט: החום המס את הטיח על הקירות, והטיח זרם מטה על הקורות שנפלו ועדיין בערו, והתקשה.
קירות הבניין עצמו נסגרו על הריסותיו שלו. מה שהשמיד את החדר גם חתם את מה שהחורבן השאיר מאחור.
כך עץ אינו שורד בחלק הזה של העולם. עץ מתקופת הברזל אינו מגיע אלינו בדרך כלל — הוא נרקב, הוא ממוחזר, הוא נאכל על ידי חרקים וזמן. כאן, אותה בעירה שהפכה קורות תקרה לפחם גם ייצרה, כתוצר לוואי, את התנאים המדויקים שישמרו את הפחם הזה שלם במשך אלפיים שש מאות שנים. דבר מזה לא תוכנן. הטיח לא ידע שהוא משמר משהו. הוא פשוט נמס, ובמקום שנחת נשאר, ועשרים ושישה מאות שנים אחר כך ארכאולוגים באתר גבעתי יפתחו את החותם הזה וימצאו עץ שעדיין מחזיק את טבעותיו.
חלק ממה שמצאו אינו אפילו שקמה — קורות מחטניים, שהובאו ממקום אחר, הנושאות צפיפות חריגה של טבעות צמיחה. כל טבעת היא שנה שהעץ היה חי. יותר טבעות פירושן שיחה ארוכה ומדויקת יותר בין תיארוך פחמן-14 לבין לוח השנה של העץ עצמו, וד"ר יוהנה רגב, המתארכת ממצאים כאלה ברשות העתיקות, אמרה שהמרווח בשכבות שנשאו פעם שגיאה של כמה מאות שנים יכול עתה להצטמצם לעשר שנים בלבד. אש שאיש לא התכוון שתשמר דבר היא, ארבע מאות דורות לאחר מכן, הסיבה שעיר יכולה סוף סוף להיות מתוארכת בדיוק של עשור אחד.
אך האש רק סגרה את החותם הראשון. השני היה החלטה.
כשבעים שנה לאחר החורבן, הגולים שבו. הם מצאו את ההריסות — אותה חצר, אותו גג שקרס, אותו פחם תחת טיח — עדיין מונחות במקום שנפלו. והם לא פינו אותן. יפתח שלו, המנהל במשותף את החפירה, תיאר מה עשו במקום זאת: הם בנו רצפות חדשות וקירות חדשים ישירות מעל ההריסה, והשאירו את שכבת החורבן שלמה מתחת למה שהקימו. הפסולת לא הייתה מכשול שיש להסירו לפני שהבנייה האמיתית תוכל להתחיל. היא הפכה ליסוד שעליו הבניין האמיתי עמד.
איש לא כפה עליהם לעשות זאת. פינוי הריסות לפני בנייה הוא הדבר הרגיל; זה מה שבונים תמיד עשו ומה שיעשו שוב במקומות אחרים בעיר, במאות אחרות, אחרי שרפות אחרות. כאן, במקום האחד הזה, ברגע האחד הזה, דור שהיה לו כל סיבה לרצות שההריסה תיעלם בחר במקום זאת לבנות את שיבתו ישירות מעל מה שסיים את עולמו בפעם הראשונה — וחתם אותו פעם שנייה, הפעם בכוונה, כפי שהטיח חתם אותו בפעם הראשונה במקרה.