על תקיפת הרחפן שפגעה בברכה — ומה ששמו של כור גרעיני מגלה על הדבר היחיד שנשק מעולם לא הצליח להרוס.
בשעות הקטנות של בוקר יום ראשון, רחפן פגע בגנרטור בתחנת הכוח הגרעינית ברכה באבו דאבי — המתקן הגרעיני התפעולי הראשון בעולם הערבי. אין פצועים. אין דליפה רדיולוגית. פרצה שריפה, ודוכאה. איש לא נטל אחריות. איחוד האמירויות, ערב הסעודית והגוף לפיקוח גרעיני של האו"ם גינו את התקיפה. עד הבוקר, העולם כבר עבר הלאה.
פרט אחד כמעט לא דווח. התחנה נקראת ברכה. בערבית: ברכה.
יש משהו שהשפה יודעת והפוליטיקה לא.
ברכה בערבית וברכה בעברית הן אותה מילה. אותו שורש שמי, אותן אותיות בסידור מעט שונה, אותה משמעות נישאת על פני שתי תרבויות שבילו מאות שנים בלומר זו לזו שאין להן דבר במשותף. שתי המילים מצביעות על אותה רעיון: לא מתנה סטטית שמקבלים ושומרים, אלא משהו חי, משהו שגולש. השורש העברי הקדום בריכה פירושו בריכה שעולה על מקורה — מים שממשיכים לבוא, יותר ממה שהכלי מכיל. ברכה אינה רכוש. היא כוח.
ולכן: מישהו, בבוקר יום ראשון, שלח רחפן לעבר ברכה. הברכה עמדה.
זה אינו פרט שולי. בחלק של העולם שבו צאצאי אברהם — כולם, מעבר לכל גבול וכל סכסוך — נעולים זה זמן רב בסיפור של הקטנה הדדית, העובדה שמקום הקרוי על שם המושג היסודי ביותר באוצר המילים הרוחני המשותף שלהם הוכה ולא נשבר נושאת משקל שאף תדרוך צבאי לא יתפוס. העולם השמי — יהודי, ערבי, כולו — מבין ברכה בעצמותיו. אפשר לתקוף תשתיות. אפשר לפגוע בגנרטורים. אפשר, כנראה, לשלוח רחפן אל לב המתקן הרגיש ביותר במפרץ.
אבל אי אפשר להרוס ברכה. זה, ברמה מסוימת, מה שהמילה אומרת. זה הדבר שנשאר.
האש כבתה. המבנה עמד. הבוקר בא. ותחנה בשם ברכה עדיין עומדת במדבר אבו דאבי, מייצרת אנרגיה לתרבות שקראה לה, בלי אולי לדעת לגמרי למה, על שם הדבר היחיד שנשק מעולם לא הצליח לגעת בו.