כל מתנדב בא פעמיים
מסאלחה ועמיתים, Science Advances 12(39), eaeg4937, 23 בספטמבר 2026. מעבדת אציל, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, עם היחידה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים במרכז הרפואי שיבא. המאמר מדווח על שלושה ניסויים שנרשמו מראש במבוגרים בריאים, על גלוקוז, חשיפה לקור ותגובות לחץ, ועל מחקר פיילוט בתינוקות. בניסוי הגלוקוז, 108 מבוגרים עברו כל אחד את אותו מבחן ארוחה סטנדרטי פעמיים, באותו יום, בהפרש של ארבע שעות לפחות ובסדר שהוקצה באקראי: פעם לבד, ופעם עם בן או בת זוג רומנטיים שעברו את המבחן באותו זמן. כפי שנמדד כשטח מתחת לעקומת הגלוקוז מעל 100 מ"ג/ד"ל, התגובה הייתה נמוכה ב-14.55 אחוזים עם בן הזוג.
לפני הביס הראשון, סוכר הדם היה בממוצע דומה בין אם בן הזוג היה בחדר ובין אם לא. הארוחה הייתה 102 גרם לחם חיטה לבן, הנושא 50 גרם פחמימה, שנאכלה במעבדה שצוידה כסלון, והקריאות נמשכו שעתיים. אחרי לחם, סוכר הדם עולה כשהפחמימה נספגת ויורד כשהגוף מפנה אותה, ושתי העקומות נפרדו רק אחרי שהעלייה החלה. לפי מדד המחקר, השטח מתחת לעקומה מעל 100 מיליגרם לדציליטר, העלייה הייתה בממוצע קטנה וקצרה יותר כשבן הזוג היה שם.
כל מתנדב שימש כהשוואה לעצמו, מה שמוציא את ההבדלים בין אנשים מהתוצאה. המתנדבים הוקצו באקראי להתחיל עם בן הזוג או להתחיל לבד, והשוואה שהשתמשה רק בביקור הראשון של כל מתנדב הצביעה לאותו כיוון. הפער היה צנוע לפי המוסכמות הרגילות, והמאמר מציין שברחבי המחקר חלק מהמשתתפים הצליחו פחות עם בן זוג מאשר לבד.
בן זוג הוא המועמד הברור להרגעת מישהו, והרגעה יכולה לשנות איך גוף מטפל בסוכר, ולכן היה צריך למדוד לחץ. פעילות אלקטרודרמלית, מדד עור סטנדרטי של עוררות, נרשמה לאורך הארוחה. היא לא נבדלה בין שני התנאים, וברחבי המתנדבים היא לא הייתה במתאם עם עליית הגלוקוז.
בני הזוג לא היו חייבים לחלוק שולחן. אציל אומרת שהם הושארו לעשות מה שרצו. הם יכלו לדבר, הם יכלו לגעת, והמפגשים צולמו.
אחר כך הצילומים קודדו לפי כמה כל זוג נגע. כמות המגע לא הראתה קשר לגודל תגובת הגלוקוז של מתנדב. אציל ציפתה שמגע יהיה מדד חזק.