הקרקע מתחת ללייזר.

תחנות לייזר על הקרקע יורות פולסים קצרים אל לוויינים ומודדות כמה זמן האור לוקח לחזור. הלוויינים מקיפים את מרכז המסה של כדור הארץ, נקודת ייחוס לניווט לווייני ולמדידות גובה פני השטח. כשהוא זז ביחס לקרום, זמני המעבר זזים בכמות זעירה.

הוא אכן זז. באפריל, מי הגשמים באגן האמזונס מגיעים לשיאם השנתי, ונאס״א מדווחת שזה מנדנד את מרכז המסה של כדור הארץ כ-2.2 מילימטרים לכיוון דרום אמריקה, ביחס למרכז הגיאומטרי של כוכב הלכת. אותם המים לוחצים על הקרום שמתחתיהם, והקרום נושא את תחנות הלייזר.

זמן מעבר אינו יכול לומר איזה משניהם זז. אם מרכז המסה זז במילימטרים אחדים, הזמן משתנה. אם תחנה רוכבת על קרום שעולה או שוקע תחת שלג או גשם של עונה, הזמן משתנה גם כן.

שנים, שתי דרכים לשקול את אותו חילוף שנתי של מים בין חצאי הכדור נתנו תשובות שונות. לאורך ציר הסיבוב, מערכות הייחוס של 2008 ו-2014 הציבו את הנדנוד של מרכז המסה, ביחס לקרום, ב-11 מילימטרים, משיא לשיא. אומדנים שנבנו על לווייני הכבידה של משימת GRACE הציבו אותו ב-4.2.

הצוות של ארגוס נשען על GPS ועל לוויינים במסלול נמוך וכן על לווייני הלייזר, והחסיר את הכפיפה שמים, קרח ואוויר אמורים לגרום בקרום, כשלקח את העומסים ממודלים של מזג אוויר ואוקיינוס ומ-GRACE עצמה. הוא מציב כעת את התנועה השנתית ב״כמחצית ממה שהאמנו שהיא לפני שמונה שנים״, אמר ארגוס. המאמר מעלה התנגדות: תחנות שתוקנו בנתוני כבידה, ואז הושוו לאותם נתוני כבידה. מחבריו עומדים על כך שאומדן הלוויין נשאר עצמאי. ארבעה אומדנים מסכימים כעת בתוך 2.5 מילימטרים זה מזה. הפצת השגיאות נותנת לאומדן הצוות אי-ודאות של 0.4 מילימטר, שהמאמר מכנה קטנה באופן לא מציאותי, שכן מיקומים עוקבים מתואמים; הפיזור בין אומדנים של אתר בודד נותן כשלושה מילימטרים.

הלוויינים שעגנו באופן מסורתי את מערכת הייחוס הם שני כדורי מתכת, כל אחד שוקל כ-400 קילוגרם. נאס״א שיגרה את הראשון ב-1976; השני, שבנתה סוכנות החלל האיטלקית, בא אחריו ב-1992. שניהם צפויים להמשיך להקיף מיליוני שנים. הם מכוסים במחזירי אור ואינם מחזיקים דבר שמודד.