אין תצלום ששרד.

המכתב היחיד ששרד כמעט ואינו אומר דבר. נערה בת שמונה־עשרה מבקשת מקוראי הניוקאסל כרוניקל להימנע מלענוד נוצות של כל ציפור שלא נהרגה למאכל. אין טיעון מעבר לבקשה עצמה, אין שם שנדחף קדימה, אין טענה למה שיבוא מזה. היא שלחה את אותו משפט, או משפט קרוב לו, מעיתון לעיתון ברחבי בריטניה, במשך שנתיים, תחת תואר — מזכירה של כבוד — שבא בלי משכורת ובלי הבטחה שמישהו יזכור מי החזיקה בו.

הקשר היחיד שעשתה שהיה החשוב ביותר לא היה עם הציבור כלל. היא כתבה לדוכסית פורטלנד, מלבישתה של המלכה, וביקשה ממנה להיות נשיאה של אגודה ש, באותה עת, נפגשה סביב קומקום תה במנצ'סטר. הדוכסית אמרה כן. אותה הסכמה אחת פתחה דלת לחצר המלכות שאלף מכתבים נוספים מחנה פולנד לא היו יכולים לפתוח לבדם, ופולנד היא שמצאה את הדלת ודפקה.

שנתיים אחר כך היא נסוגה. אטה למון לקחה את התפקיד והחזיקה בו שלושים שנה, בנתה את הארגון הקיים היום, הפכה לשם שההיסטוריה מדביקה לייסוד התנועה. פולנד נישאה, שמרה על חיים פרטיים בצפון לונדון, ומונתה לחברת הכבוד הראשונה של האגודה ב־1905 — שורה בפנקס פרוטוקול, לא תואר שמי שבנה את הסיפור הציבורי של התנועה מצא בו שימוש רב אחר כך.

מעולם לא צץ תצלום שלה. כשמישהו ניסה, עשורים אחר כך, להציב עבורה לוח כחול, הבקשה נדחתה בשל חוסר בתיעוד — אין דבר על נייר ישן דיו להוכיח שהיא בכלל הייתה שם.

מה שהיא השאירה במקום זה היה פנקס חברים מנובמבר 1889, כתוב בידה שלה, שנשמר בפרטיות עשורים עד שבנה מסר אותו ל־RSPB אחרי מותה. ומכתב אחד, שעדיין יושב בארכיון עיתון בניוקאסל, המבקש דבר שמעולם לא הזכיר את שמה.