היא זוכרת את 24 בנובמבר 1999.

שאלו מישהו מה עשה ביום שלישי רגיל לפני אחת־עשרה שנים וכמעט אף אחד אינו יכול לענות. מה שהוא מייצר במקום זאת, אם לוחצים, הוא שחזור הבנוי ממה שקורה בדרך כלל בימי שלישי, ממולא בפרט סביר, מוגש בביטחון רב יותר משהוא ראוי לו. השליפה מרכיבה גרסה של העבר שמתאימה לרגע שבו מבקשים אותה, וזו גם הסיבה שאותו זיכרון חוזר מעט שונה שנה לאחר מכן.

במשך רוב תולדות מדעי המוח, ההנחה הייתה שמה שלא שרד את הבנייה מחדש פשוט נשחק — כשל פסיבי, אנטרופיה הפועלת על מערכת שבירה. הממצאים החדשים יותר הופכים זאת. השכחה פועלת על מעגלים משלה, על מסלולים מולקולריים ייעודיים משלה, פעילה וספציפית במה שהיא מכוונת אליו. המערכת מנקה פרט עדין ושומרת מה שניתן להכללה.

זה חשוב כי פרט, ברגע שנוקה, מפסיק להתחרות. שיטה שנלמדה בתנאים מסוימים יכולה לשבת באותו שטח עצבי כמו שיטה שנלמדה בתנאים אחרים, ושתייהן יפריעו זו לזו אלא אם משהו מפנה מקום. שכחה פעילה מחלישה את משיכת הדפוס הישן די הצורך שדפוס חדש יוכל להיווצר בלי להתחרות בו בכל פעם שהוא נדרש. מה שחוזר אחר כך נבנה מחדש כדי להתאים למקרה הנוכחי — בדרך כלל שימושי יותר משהמקורי היה.

אותו מנגנון נראה כמגן על משהו מכני פחות ממיומנות. אנשים ששוהים הכי מעט על השפלה, כישלון, תרעומת ישנה, אינם בהכרח אנשים עם זיכרונות חלשים יותר. ייתכן שיש להם פשוט שכחה פעילה יעילה יותר — המטען הרגשי מוסר מהפרט מהר יותר, כך שהאירוע מפסיק להיות זמין בעוצמה מלאה בכל פעם שמשהו מזכיר להם אותו.

הראיה הברורה ביותר למה שזה קונה מגיעה מאנשים שאין להם את זה. מספר קטן של אנשים יש להם זיכרון אוטוביוגרפי עילאי ביותר: שאלו אותם על יום ספציפי לפני חמש־עשרה או עשרים שנה, יום רביעי רגיל שאין סיבה לזכור אותו, והם יספרו לכם, בפירוט, מה קרה. זה נשמע כמו יתרון עד שהם מתארים את החיים עם זה. הכישלונות אינם דוהים. המבוכות נשארות חדות באלף השליפות כמו בראשונה. כמה מתארים את המצב כמתיש, כי אף גרסה של העבר הזמינה להם לא הורשתה להתרכך.