שני משטחים זהים נפרדים לחלוטין, ואחד ממשיך להתנהג כאילו הוא זוכר את השני.
נייצ'ר פרסמה מחקר בפברואר 2025 העוסק בתופעה שלא יושבה מאז המאה השישית לפחות לפני הספירה: מדוע שני חומרים הנוגעים ונפרדים מפתחים מטען חשמלי הפוך, ומדוע שני דגמים של אותו חומר בדיוק יכולים להיטען בכיוונים הפוכים זה מזה. חוקרים במכון המדע והטכנולוגיה של אוסטריה, בראשות חואן קרלוס סובארסו וסקוט ווייטוקייטיס, מצאו שדגמי סיליקון זהים נטענים באופן בלתי צפוי במגע הראשון אך מתייצבים לדפוס עקבי וניתן לחזרה אחרי בערך מאתיים מגעים — הכיוון נקבע לפי איזה דגם נגע יותר. השינוי הפיזי שהצוות יכול היה לזהות אחר כך היה החלקה מדידה של אי־הסדירויות העדינות ביותר על פני השטח, נוכחת בשני הדגמים.
במשך רוב ההיסטוריה הכתובה, חשמל סטטי היה סוג הפיזיקה הקל ביותר לייצור והקשה ביותר להסבר. שפשפו ענבר בצמר ונוצה מתרוממת אליו — תעלול מתועד מאז המאה השישית לפני הספירה. אלפיים וחמש מאות שנים של צפייה בזה קורה לא יישבו מה באמת קורה.
התיאור בספרי הלימוד הוא ששני חומרים שונים מחליפים מטען במגע והולכים לדרכם נושאים סימנים הפוכים. זה נעשה מוזר יותר עם חומר אחד. קחו שני בלוקים שנחתכו מאותה אצווה של סיליקון, געו בהם יחד באותו אופן, והם יכולים להיפרד טעונים בכיוונים הפוכים זה מזה, כאילו עצמים זהים הפסיקו איכשהו להיות זהים.
צוות במכון המדע והטכנולוגיה של אוסטריה נתקל בזה ישירות תוך ניסיון לבטל משתנים. בעבודה עם בלוקים של פולידימתילסילוקסאן, סיליקון שקוף שנבחר משום שכל דגם אמור להתנהג כמו כל דגם אחר, הם קיבלו את אותן תוצאות מפוזרות, בלתי ניתנות לחזרה, שמעבדות קיבלו במשך עשרות שנים, עד שחוקר אחד קרה והשתמש מחדש בסט בלוקים שכבר בדק. הפעם הדגמים סידרו את עצמם בנקיון, מטען גבוה לנמוך, בניסיון הראשון.
לקח זמן לראות מדוע. הבלוקים שהתנהגו בעקביות לא היו חדשים — כבר נגעו בהם, הפרידו אותם, ונגעו שוב, עשרות פעמים, מסיבות שלא היה להן קשר לניסוי. ברגע שהצוות החל לעקוב אחרי ספירות מגע במקום להתייחס לכל ניסיון כעצמאי, האקראיות התפרקה לדפוס: אחרי בערך מאתיים מגעים, התנהגות הטעינה של בלוק ננעלת, קבועה ביחס למה שנגע בו יותר.
בין מגע אחד לבא אחריו, שום דבר פיזי אינו מגשר על הרווח ברגע שהבלוקים נפרדים — שום דבר שנשאר מאחור בחלל שבו נפגשו. מה שהצוות יכול היה לזהות אחר כך היה שינוי בכל משטח בפני עצמו: הפסגות העדינות ביותר שנשחקו במגע, הוחלקו בדיוק מספיק כדי להירשם בסריקת חספוס משטח סטנדרטית. ההחלקה הזו יושבת על כל בלוק באופן עצמאי. היא אינה זקוקה לבלוק האחר בקרבת מקום כדי להמשיך להיות חשובה.
המכשיר המסוגל למדוד משטח ברזולוציה הזו, מיקרוסקופ כוח אטומי, קיים מאז 1986. כמעט ארבעים שנה הוא מיפה חספוס על מתכת מעובדת, על ציפויים, על פרוסות מוליכים למחצה, על אלפי משטחים שבהם כמה ננומטרים של שחיקה היו חשובים למישהו. אף אחד לא כיוון אותו אל בלוק סיליקון שזה עתה נפרד מבלוק סיליקון אחר ושאל אם השחיקה הזו עשויה להחליט לאן ילך הניצוץ הבא, עד שצוותו של סובארסו עשה זאת, ב-2025.
שני בלוקים שנגעו מאתיים פעמים יכולים להיות מונחים בצדדים נגדיים של מעבדה, לעולם לא להיפגש שוב, וכל אחד עדיין יישא, בקנה מידה שרק סריקת משטח פותרת, את העובדה שנפגש עם האחר כל כך הרבה פעמים. הציבו אחד מהם מול בלוק שלישי שמעולם לא נגע בו, והעובדה הזו מחליטה לאן ילך הניצוץ הבא.