הדובדבן הגיע לשם ראשון.

הדובדבנים מבשילים. הרקטות נופלות. ובמקום כלשהו על גבעה מעל גבול לבנון, אדם מושיט יד אל תוך עץ.

קראו את המשפט הזה שוב. לאט.

הוא אינו אומר: למרות המלחמה, אני ממשיך לעבוד. זה היה סיפור על אומץ — אדם הדוחף דרך קושי, מחזיק מעמד נגד הסיכויים. אנחנו מכירים את הסיפור הזה. זה סיפור טוב. זה אינו הסיפור הזה.

מה שיוני יעקובי אומר הוא משהו שונה במבנה. הוא אומר: הדובדבן נוכח כל כך, מיידי כל כך, ממשי כל כך בדרישותיו — היבול, העובדים, התזמון, משקלו של כל פרי — שהמלחמה לא מצאה מקום לנחות. לא מפני שהמלחמה אינה שם. היא שם. הרקטות נשמעות מהמטע שלו. אבל הדובדבן הגיע לשם ראשון.

זה הדבר שהכותרת אינה יכולה לומר על עצמה: הלחץ אינו המלחמה. הלחץ הוא הקטיף. המלחמה היא הרקע. הדובדבן הוא הקדמה. ובאותה היפוך — שקט, לא יוצא דופן, מדווח כמעט כהערת אגב — שוכן משהו שלוקח חיים שלמים להבין וכמעט איש אינו מצליח לחיות.

ההפך מפחד אינו אומץ. אומץ עדיין יודע שהאיום הוא ראשוני. ההפך מפחד — ההפך האמיתי, ההפך המבני — הוא נוכחות. המצב שבו משהו חי תופס את תשומת הלב במלואה עד שהאיום, ממשי ככל שהוא, אינו יכול למצוא את מרכז החדר. הוא מוצא את הקצוות. הוא עושה רעש בקצוות. אבל המרכז שייך לדובדבן.

המסורת החסידית קוראת לזה טוב — הטוב, החי, המחולל — כשכבה היסודית ביותר של המציאות. לא חזק יותר מסכנה. לא בטוח יותר. ממשי יותר. עץ הדובדבן אינו יודע שיש מלחמה. הוא יודע שזה מאי. הוא יודע שהאור ארוך והאדמה חמה והפרי מוכן. והאדם המטפל בו, במעשה הטיפול, נכנס לרגע אל הידע הזה.

הוא אינו בורח מהמלחמה. הוא נזכר, דרך ידיו, במה שקודם לה.

הרקטות ייפלו או לא. היבול יהיה נמוך. העובדים לא באו. העצים התעוררו מאוחר. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש במידה מסוימת — והדובדבנים מבשילים בכל זאת, על גבעה מעל לבנון, בידיו של אדם עסוק מדי בחיים מכדי להיבלע בהפרעתם.

זה אינו פרט. זה הסיפור כולו.