ההגנה המתוחכמת ביותר של גידול אינה אלימות. היא שכנוע. מה שביטל אותה היה עתיק יותר מהרפואה.
חוקרים בטכניון — מכון הטכנולוגיה לישראל — פיתחו ננו-חלקיקים המסוגלים לטפל בסרטן שד שלילי לשלושת הסמנים, אחת הצורות האגרסיביות והעמידות ביותר לטיפול במחלה, בלי כימותרפיה. הגישה אינה מכוונת ישירות לתאי הסרטן. היא מכוונת למקרופאגים — תאי דם לבנים שתפקידם המקורי הוא לאתר ולהשמיד איומים על הגוף — שגידולים מגייסים באופן שגרתי וממירים למגינים של גדילתם עצמם. הננו-חלקיקים מתכנתים מחדש את התאים האלה, ומשיבים להם את תפקידם המקורי. התוצאות נמשכות בעכברות. המחקר פורסם ב-ACS Nano.
גידול אינו מביס את אויבו. הוא ממיר אותו. לא בהשמדת המקרופאג. לא בהכרעתו בקרב. המקרופאג הוא מכשיר מתוחכם, אבולוציוני, של הגנה חיסונית — תא הנושא, בכל אות שהוא יודע לקרוא, מיליוני שנים של למידה לזהות ולהשמיד בדיוק את מה שהגידול הוא. עימות ישיר היה מסתיים רע לסרטן. ולכן הסרטן אינו נלחם.
הוא משכנע.
דרך אותות כימיים, דרך הלחץ האיטי של סביבת הגידול, המקרופאג מוסט בהדרגה. הוא אינו מת. הוא אינו עובר צד ברגע דרמטי אחד. הוא פשוט — בהדרגה, בלי להיתפס — מפסיק לעשות את מה שנברא לעשותו, ומתחיל לעשות את ההפך. הוא מקיף את הגידול בחומה. הוא מאכיל אותו. הוא מגן עליו מפני אותם האותות שאחרת היו עשויים להגיע אליו מבחוץ. המקרופאג אינו יודע שזה מה שקורה. הוא מגיב, כפי שעשה תמיד, למה שהוא חש סביבו. הוא פשוט שכח מה היה לפני שהחל לחוש את זה.
הננו-חלקיק אינו הורג אותו בשל כך.
הוא מזכיר לו.
יש מושג במסורת השיבה — לא חרטה במובן הכפרתי, לא דרמת האשמה והווידוי, אלא משהו מבני יותר מזה. הרעיון הוא זה: אדם שהתרחק מטבעו המהותי לא השמיד אותו. הטבע נשאר. הוא אינו קבור תחת הסטייה — הוא קודם לסטייה, הוא מונח מתחתיה, הוא, במובן מסוים, ממשי יותר מכל מה שהצטבר מעליו. השיבה אינה אפוא בנייתו של משהו חדש. היא הכרה במשהו שמעולם לא אבד באמת.
המקרופאג שבילה חודשים בהגנה על גידול לא הפך לתא גידול. הוא לא שינה מה שהוא ברמת מה שהוא. הננו-חלקיק של הטכניון אינו מתקן אותו. הוא אינו מתכנת אותו מחדש מאפס. הוא מסיר, בדיוק יוצא דופן, את האותות שהצטברו סביב תפקודו המקורי — והתפקוד המקורי שב ומצהיר על עצמו. לא משום שהננו-חלקיק בנה משהו. משום שהמקורי עדיין היה שם.
המילה במסורת היא תשובה — שיבה. זהו מעשה של נשמה — או, כנראה, של תא — שהוסט מטבעו, נזכר בטבעו, ונע חזרה אליו. אדמו״רי החסידות מלמדים שהתשובה מגעת רחוק יותר ממה שהמידה הטובה יכולה אי־פעם, בדיוק משום שהיא פועלת ברמה עמוקה יותר. היא אינה מוסיפה משהו למה שיש. היא מגלה מה שמעולם לא נעדר.
הסרטן בנה את הגנתו לאורך חודשים. הננו-חלקיק מבטל אותה — לא בכוח, אלא בשיבה של אות מדויקת כל כך שהמקרופאג צריך רק לשמוע אותו כדי להיזכר במה שכבר ידע.
הגוף מחלימה לא משום שמשהו זר נכנס לתקן אותו. הגוף מחלימה משום שמשהו בתוכו נזכר לשם מה היה.
זו תוצאה שעדיין נמדדת במעבדה. זו גם תיאור של הצורה העתיקה ביותר של החלמה הזמינה לכל דבר חי.