ב-1942, אדם שיחק כדורגל במחנה עבודה כפויה. הוא כבש פעמיים.
דיוויד בולצ'ובר בילה שנים בשחזור הקריירות של אחד עשר כדורגלנים יהודים מקצועיים — בין השחקנים הטובים באירופה לפני המלחמה — שחייהם ורשומותיהם הושמדו יחד איתם. יוזף בראון, שתואר בידי בולצ'ובר ככדורגלן היהודי הגדול ביותר שחי אי פעם, ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת הונגריה בגיל שבע־עשרה. שמו אינו ידוע מחוץ למחקר. יוזף קלוץ כבש את השער הראשון אי פעם של פולין בתחרות בינלאומית — פנדל נגד שוודיה בסטוקהולם, במאי 1922, רק במשחק הבינלאומי השלישי שמדינתו שיחקה אי פעם. תצלום של בתו שוחזר. שמה אינו ידוע. גורלה אינו ידוע. זיגמונט שטוירמן, שכבש את השלושער הראשון שנרשם אי פעם לשחקן נבחרת פולין, גורש ונשלח לעבודת כפייה במחנה יאנובסקה בלבוב. על פי דיווח שלאחר המלחמה שציטט בולצ'ובר, הוא שיחק משחק בתוך המחנה וכבש פעמיים. זה היה משחקו האחרון שנרשם.
ספרו של בולצ'ובר נקרא Digging Deep. הוא החל את המחקר מתוך אמונה, כפי שהוא מנסח זאת, שהיהודים לא היו כדורגלנים גדולים — עד שקרא משהו על בלה גוטמן, וגילה שטעה.
שני השערים בלבוב אינם סמל של התנגדות. המסגור הזה היה דורש שהמחנה יהיה העובדה הראשית, והכדורגל יהיה התגובה אליו. אך שטוירמן לא כבש נגד המחנה. הוא כבש נגד שוער. למשחק היו חוקים. מישהו ניהל את התוצאה. היו שני צדדים. יהא אשר יהא מראה הקרקע, יהא אשר יהא מה שהקיף אותה, בתוך תשעים הדקות — או כמה שנמשך — היה משחק ששוחק, והוא שיחק אותו, והוא כבש פעמיים.
המחנה היה ההקשר. הוא לא היה התוכן.
זו הבחנה קשה יותר מכפי שהיא נשמעת. אנו מאומנים, במבט לאחור על השנים ההן, לתת להקשר לבלוע כל מה שבתוכו. כל מעשה שהתרחש שם הופך למעשה על עצם ההימצאות שם. הכדורגל הופך להתרסה, או לעדות, או לתסמין של משהו. הוא אינו יכול להיות פשוט כדורגל — אדם העושה את מה שהיה טוב בו, בזמן ובמקום היחידים שהיו זמינים לו, בשלמות.
אך זה מה שהיה.
יש דרך להבין פעולה שבה התנאים הסובבים מעשה הם לבסוף בלתי רלוונטיים לטבע המעשה עצמו. לא בלתי רלוונטיים לאדם המבצע אותו — שטוירמן ידע היכן הוא נמצא; הוא לא הוטעה לגבי מצבו. בלתי רלוונטיים למה שהמעשה הוא. שער שנכבש בלבוב ב-1942 הוא שער. הקואורדינטות שלו אינן משנות את הקטגוריה שלו. הדבר שהושלם הוא הדבר שהושלם, בשלמות, בלתי תלוי במה שממסגר אותו. את המסגרת אפשר לתעד. אפשר להתאבל עליה. היא אינה מגיעה פנימה.
למסורת יש מילה לסוג זה של שלמות — האיכות של מעשה שהוא במלואו הוא עצמו ללא קשר למה שמקיף אותו. זו אינה גבורה. גבורה היא יחס עם מצוקה. זה משהו הקודם ליחס הזה: העובדה הפשוטה שדברים מסוימים, כשהם מתרחשים, מתרחשים בשלמות. הם אינם ממתינים לתנאים טובים יותר. הם אינם דורשים הקשר אחר כדי להיות מה שהם. הם קורים, ובקרותם הם גמורים, ושום דבר שבא אחריהם אינו יכול לתקן אותם.
שני שעריו של שטוירמן אינם ניתנים להחזרה. הם רשומים — בדלות, בקושי, במחקרו של בולצ'ובר — אך קיומם אינו תלוי ברשומה. הם קרו בלבוב, ב-1942, בתוך מחנה, במשחק עם חוקים ועם שוער ועם תוצאה. הם שלמים כמו כל שער שנכבש באצטדיון עם קהל.
הספר משחזר משהו עקשן יותר מהישג, עקשן יותר מתיקון. הוא משחזר את העובדה שהאנשים האלה שיחקו, וכבשו, וניצחו, והפסידו, במלוא מובן המילים האלה — ושמלוא מובן המילים האלה אינו מותנה במה שבא אחר כך.
קלוץ כבש את השער הבינלאומי הראשון של פולין ב-1922. זו עובדה מאותו סדר כמו כל עובדה אחרת מסוג זה. עשורים של שתיקה סביבה אינם מגעים לאחור ומבטלים את הרגע. השער עמד אז. הוא עומד עכשיו. הוא יעמוד כשמאמר זה יישכח.
ההקשר היה המחנה. המשחק היה המשחק.