החול ידע זאת ראשון.

הוא גדל בצפייה בחול. לא כילד שמשחק בו — כמי שצופה במה שהוא עושה. החוליות בקצה ראשון לציון זזות עם הרוח, והתזוזה אינה שינוי של חומר — החול הוא אותו חול — אלא שינוי של צורה, רציף ובלי הגעה. אין צורה סופית. יש רק את הצורה שהרוח עושה עכשיו, שתהיה אחרת עד שתספיק לתאר אותה.

אביו קרא קבלה באותו בית.

מה שאגם בנה, במשך שבעים שנה, היו אובייקטים המסרבים להיראות ממקום אחד. הרכסים והזוויות של משטחיו בנויים כך שהצבעים הנראים באפס מעלות שונים לגמרי מהצבעים הנראים בארבעים וחמש, השונים שוב מאלה הנראים בתשעים. אדם החוצה חדר ובו אגם אינו רואה את אותו ציור פעמיים. שני אנשים העומדים זה לצד זה מול אגם אחד אינם מביטים באותו דבר. זה אינו אפקט, לא תעלול של תפיסה — זהו מבנה האובייקט עצמו. ליצירה אין מבט נכון. יש לה רק מבטים.

לתורה, אומרים הרבנים, יש שבעים פנים — ואין פן אחד שממצה אותה. מי שעומד בארבעים וחמש מעלות אינו רואה פחות מן היצירה. הוא רואה מה שהיצירה היא, מהמקום שבו הוא נמצא.

אגם אמר זאת בגלוי, בן תשעים ושבע, בקבלת פרס במוזיאון הקרוי על שמו, בעיר שבה צפה בחוליות כילד: המציאות פתוחה, והיא משתנה, והפתיחות הזו אינה כשלון של המציאות להתיישב — זה מה שעברית ויהדות מתכוונות במציאות.

הוא הפנה את ראשו וראה משהו אחר.

הוא בנה את המשפט הזה במתכת ובצבע במשך שבעה עשורים לפני שאמר אותו.

החול ידע זאת ראשון. הרוח עוברת עליו והצורה משתנה, והחול אינו מתנגד, ודבר אינו אובד, והחולית אינה פחות חולית משום שהיא שונה עכשיו ממה שהיתה לפני רגע. אביו קרא זאת בספרים. אגם למד לעשות אובייקטים שאי אפשר להביט בהם בשום דרך אחרת.